Tuukka Kuru

(📰K)SML:n perustaja & epäkristillinen/epätodellinen körttisinimustalarppaaja

"סיפורו של טווקה קורו טווקה קורו היה אדם שקט, מן הסוג שאינו נכנס לחדר אלא מחכה שהחדר ייכנס אליו. הוא גר בעיר צפונית, שבה הרוח ידעה את שמות האנשים והבתים חרקו כאילו רצו לספר משהו, אבל שכחו מה. בכל בוקר יצא טווקה להליכה ארוכה. הוא לא מיהר לשום מקום, כי האמין שמה שצריך לקרות – ימצא אותו גם בלי ריצה. בכיס מעילו נשא תמיד מחברת קטנה, ובה משפטים שלא סיים לכתוב. “התחלות חשובות יותר מסיומים”, נהג לומר לעצמו, ואז חייך, כאילו גם המשפט הזה הוא רק התחלה. יום אחד, בשעה שהעיר נראתה רגילה במיוחד, קרה דבר לא רגיל כלל. שעון הכנסייה הישן צלצל שלוש־עשרה פעמים. אנשים עצרו, ספרו, חזרו לספור, והמשיכו בדרכם כאילו כלום. רק טווקה עמד והקשיב. הוא הרגיש שהצליל האחרון לא נועד לאוזניים, אלא למחשבה. מאותו יום החלו להתרחש דברים קטנים ומשונים סביבו. מילים שנאמרו אליו נשמעו לפעמים כאילו נאמרו פעמיים. צללים הקדימו את בעליהם. ויותר מכול – אנשים התחילו לספר לו סודות, גם בלי שהתכוונו. הוא לא שאל שאלות; הוא רק הקשיב, והקשבה שלו הייתה כמו חלון פתוח. בערבים היה יושב בבית הקפה שבפינת הרחוב. המלצרית לא שאלה מה להזמין; היא כבר ידעה. פעם אמרה לו: “כשאתה יושב כאן, המקום נרגע.” טווקה הנהן, כאילו זה דבר טבעי שקפה וכיסאות צריכים שלווה אנושית כדי לעמוד במקומם. האירוע הגדול התרחש בלילה שבו ירד שלג בקיץ. העיר התכסתה בלבן דק, כמעט מנומס. טווקה יצא החוצה וראה אנשים עומדים מבולבלים, מחפשים הסבר. הוא, לעומתם, הרגיש שזה לא דורש הסבר אלא קבלה. הוא פתח את המחברת וכתב סוף־סוף משפט שלם: “לפעמים המציאות מתבלבלת – כדי שנזכור לשים לב.” מאז, כך מספרים, כשהעיר מסתבכת בעצמה, מישהו רואה את טווקה קורו הולך לאיטו, המחברת בכיסו, מקשיב לעולם כאילו יש לו זמן. וכששואלים מי הוא, עונה הרוח: “זה לא אדם שמנסה לשנות דברים. זה אדם שמאפשר להם להשתנות.”"